Wilco - Yenkee Hotel Foxtrot

גאונות או שיגעון?

אז איך קרה שעברתי ממצב של ״מה לעזאזל האוזניים שלי מדממות כרגע״ למצב שבו אני עומד דומם בחניה של הבניין שלי ומחכה שהשיר האחרון יסתיים?

ברוכים הבאים ל״האזנה ביקורתית״ המקום בו אני שומע אלבומים מתחילתם עד סופם גם אם הם לא כוס התה שלי וכותב את דעתי המקצועית והאישית עליהם

אני מודה שאת Wilco לא הכרתי לפני. 

הספוטיפיי הציע משהו שלא הכרתי אז אמרתי - יאללה.

כשהשיר הראשון התחיל להתנגן לא ממש הבנתי לאן נכנסתי.

האלבום Yenkee hotel foxtrot הוא לא אלבום פופ מיינסטרים.

וזה אנדרסטייטמנט.

צלילים מוזרים, כלים לא מכוונים, סאונדים די מחרידים וברקע זמר שמנסה לגרום להרגיש כאילו כל הכאוס מסביבו הוא דבר שפוי - ככה מתחיל המסע שלנו.

כל הטקסטורה שמלווה את האלבום נותנת תחושה שמישהו הלחין התקף חרדה בשילוב של הפרעת קשב.

נוצרת תחושה שמי שהפיק את האלבום הזה מנסה בכל דרך שהיא להוציא אותנו מאיזור הנוחות.

אם זה נויז, כלים לא מכוונים, בחירות מיקס מפוקפקות - הכל שם.

ובוך כל הכאוס מתחבא זמר עם גיטרה שמספר סיפור.

הטקסטים האישיים, השירה הברורה לפעמים מידי, הגיטרה האקוסטית והקולות הכמעט ״רגילים״ מידי מתחברים בצורה לא מוסברת לכאוס, הם גורמים לכל הכנות לצאת החוצה.

שירים כמו Jesus etc. או Ashes of american flags נותנים בך אמונה שהינה הכל כבר ממש נורמלי, ואז עוד בעיטה לפרצוף.

השיר Heavy metal drummer מרגיש תלוש לחלוטין בצורה כמעט קומית,מאין שיר שנועד לצחוק על כל אותם אומנים שטוענים שהם אנדרגראונד אבל מוציאים להיט פופ.

השיר Poor places הוא השיר שהכי תפס אותי רגשית. 

יצירה חזקה ביותר שמצליחה מבחינתי להעביר בדיוק את מה שהאלבום הזה ניסה להבין - המורכבות שברגש והאיזון העדין בין סדר וכאוס, ואיך אף אחד מהם לא יתקיים ללא השני.

השיר שסוגר את האלבום Reservations נגמר בשלוש דקות אינסטרומנטליות שלא היו מביישות הרכבים כמו פינק פלוייד.

הן חותמות את האלבום בצורה מדויקת - אחרי כל הכאוס מגיע השקט והקבלה.

ולמרות שחווית מסע ארוך ומפרך אתה רוצה להנות מהשקט הזה, לגמוע אותו עד השנייה האחרונה.

ואני מוצא את עצמי עומד דום בכניסה לבנייו שלי ומאזין בדממה לשבע הדקות הקסומות האלה, בלי שום מחשבה על מה קורה סביבי.

החוויה מהאלבום היא מרתקת -

הוא מורכב ובאותו זמן מאוד פשוט והוא גורם לך לחשוב על כמה כוח יש למפיק.

האלבום הזה יכל בקלות להיות אלבום פולק רוק מיינסטרימי וכנראה גם היה עושה את זה לא רע בכלל, אבל לפעמים צריך את האקסטרה הזה כדי לספר סיפור ולא סתם ״להשמיע שירים״

בסך הכל אני נותן לאלבום המופלא הזה מ2003 את הציון 8.5

האם הוא מתאים לכולם? לא. הוא אפילו די קשוח, אבל ברגע שאתה מתמסר זה שווה כל רגע.

איזה אלבום אתם ממליצים לי לשמוע?

מוזמנים להשאיר אלבומים מעניינים ומפתיעים בתגובות, ללא הבדל ז׳אנר גזע ומין.

שיהיה לנו בהצלחה.